The Devil and Daniel Johnston – 2005

מאת: ניר גורלי

פורסם ביום שני, 07 באוקטובר 2013

בעיני, סרט דוקו-מוזיקלי טוב הוא יותר טוב מאלבום טוב. אלבום, מושלם ככל שיהיה, מספק לנו הצצה נקודתית על היצירה עצמה. דוקו מוזיקלי, כשהוא במיטבו, נותן לנו במתנה את כל מכלול היצירה של האמן. כך מצאתי את עצמי מאזין במשך שבועות לראמונז אחרי צפייה ב-End of the Century, כך 30th Century Man עשה לי סדר בדיסקוגרפיה הבלתי אפשרית והטיפה מאיימת של סקוט ווקר, וכך גם גיליתי את דניאל ג'ונסטון.

אני מודה ומתוודה, אמנים בעלי דיסקוגרפיה ענפה שאני לא מכיר יוצרים אצלי רתיעה. כשאני לא יודע מאיפה להתחיל אני נוטה להרים ידיים מראש (וכן, אני מודע לכמה תבוסתני זה נשמע). לג'ונסטון יצאו 22 אלבומים. וכאן בדיוק נכנס התפקיד של הסרט. את הסרט "השטן ודניאל ג'ונסטון" ראיתי כבר לפני שנים באחד הערוצים בכבלים, אבל באותו זמן צפיתי בו כלאחר יד, בצורה שטחית. כעוד סרט. מעניין, אבל נשכח אחרי שעתיים. לקראת בואו לארץ לפני כמה חודשים החלטתי לנסות ולצלול שוב. הפעם הנקודות התחברו.

לדניאל ג'ונסטון יש את כל המרכיבים שיכולים ליצור סרט טוב. כמה משמח שבמקום לתסרט את חייו לפיצ'ר הוליוודי ניגש ג'ף פויירצייג והרכיב סרט דוקומנטרי. ארכיונים מצולמים – יש. דוברים מסביבתו הקרובה שמעוניינים לדבר – יש. רק דבר אחד חסר – הגיבור עצמו. אבל גם זה משחק לידיו של הבמאי. נוכחותו הנפקדת של דניאל ג'ונסטון מהווה נדבך חשוב באפקט שהסרט יוצר. הסרט, כמעט לכל אורכו, מסופר כמו הספד לאדם שכבר לא עימנו.

זה אולי המקום לציין למי שלא מכיר, שג'ונסטון חולה בסכיזופרניה ומניה דיפרסיה. אלו החומרים שמזינים את היצירה שלו, אלו החומרים שטוענים את הקריירה שלו במורכבות ואלו החומרים שמונעים ממנו את זכות התגובה בסרט. הוא לא יכול, ואולי לא רוצה, לקחת חלק בסרט שמתעד את חייו. רק בסצנות האחרונות של הסרט הוא מפציע בזמן הווה (של הפקת הסרט אי שם ב-2003) ואנו מגלים שהאיש הזה, שכל כך הרבה סיפורים ודמעות הוזלו עליו במהלך הסרט, בעצם עדיין חי ונושם ויוצר. זוהי תובנה מדהימה עבור מי שלא מכיר את הסיפור, מזכירה לא מעט את הטריק התסריטאי של "לחפש את שוגרמן" מהשנה האחרונה, ונותנת לסרט יתרון קולנועי על לא מעט סרטי דוקו-מוזיקה אחרים שלא "התמזל מזלם" לעסוק בגיבורים כה ייחודיים כמו ג'ונסטון.

עם או בלי הסרט, המסע המוזיקלי בין אלבומיו של ג'ונסטון מגוון ומרתק. בין כל 22 אלבומיו אפשר למצוא פנינים רבות. החל מימי הקסטות שהקליט בביתו בשנות השמונים, דרך ניסיונותיו לפרוץ אל המיינסטרים בתחילת שנות התשעים, ועד הימים בהם הפך ליוצר מוערך שמיטב האמנים מכסים את שיריו בשנות האלפיים. הסרט שוזר את הדיסקוגרפיה הזו בתוך חייו האישיים ומכניס אותה לקונטקסט. בלעדיו קשה מאוד לתפוס את השינויים הסגנוניים בין אלבומיו, את הזגזוג בין לייבלים שונים ורמות הפקה משתנות, או את הפקת ה-low fi הקיצונית מאלבומיו הראשונים. כמובן שהיום בעידן הויקיפדיה אפשר "להבין" הכל בלחיצת כפתור, אבל בשביל מה כשיש בנמצא סרט דוקומנטרי טוב שבשעה ו-45 דקות סוגר את העניין וגם מעביר טלטלה רגשית תוך כדי.

daniel-johnston

הסיפור של ג'ונסטון שובר לב, אבל עצם העובדה שהוא עדיין מקליט ועדיין מופיע זהו ניצחון אנושי עצום. פויירצייג משכיל לסיים כך את הסרט ונותן עוד טוויסט לצופים. לא רק שהטיפוס הזה שברח עם הקרקס, ריסק מטוס וגרם לחברי סוניק יות' לחפש אחריו בכל רחבי ניו יורק עדיין חי, הוא גם יכול להופיע במועדון הקרוב למגוריכם. המחסום בין סרט למציאות נשבר ונותן ערך מוסף לשורה התחתונה שלו. זהו טוויסט שכל יוצר דוקו, ולא רק מוזיקלי, יכול לחלום עליו (אם נחזור להשוואה ל"שוגרמן", הרי אם כבר נתקלנו ברודריגז בליינאפים של הפסטיבלים הגדולים ונצפה בסרט אחר כך, משהו מהאפקט ילך לאיבוד).

הסצנות האחרונות פוגשות אותו מנגן בגראז' עם חבורת ילדים וברור לנו שזו הגשמת חלום די פנטסטית עבורם. לפני כמה חודשים ג'ונסטון הגיע לבארבי, על הבמה ליוו אותו חברי "סודה פאבריק" וסביר להניח שהוגשם גם עבורם חלום ישן ומוזר. חלום שלא מעט ממנו נוסח ב"שטן ודניאל ג'ונסטון". זו היתה הופעה מרגשת וגם אני, שנכחתי בקהל, הפכתי לסטטיסט בסרט הבלתי יאמן של חייו. וכבר אמרתי שזה סרט טוב, כן?

* ניר גורלי משדר בקול הקמפוס, כותב את הבלוג "עשוי להכיל בוטנים" ועורך את הבלוג "שיר/סיפור"

תגובה אחת על “The Devil and Daniel Johnston – 2005”

  1. מאת אופיר סויסה:

    גם אני נתרע מאומנים ותיקים עם עשרות אלבומים. מה שאני עושה בסופו של דבר אם אני מחליט באמת לצלול לדיסקוגרפיה זה להתחיל מהאלבום המפורסמים יותר, אם אני מתאהב בהם ההאזנות לשאר האלבומים כבר תבוא.

כתיבת תגובה