Anvil! The Story of Anvil – 2008

מאת: בן אליעד

קרוב לוודאי שכל אחד מאיתנו השתעשע לפחות פעם אחת בחיים במחשבה להקים להקת רוק. מעיין חלום כמוס של תמימות נעורים מטופשת לכתוב את פרק אישי בהיכל התהילה של הרוק'נרול. עבור רובנו החלום הזה לא באמת קורם עור וגידים. אולי בגלל זה היעדר כישרון, אולי חוסר יכולת להתמיד, ואולי – לפחות במקרה של מבקרי המוזיקה – מכיוון שאנחנו מעדיפים לכתוב עליה על פני ליצור אותה. ויכול להיות שבסופו של דבר זה בגלל שאנחנו נכנעים לרציונאליות ומבינים כמה זה רעיון אדיוטי.

Anvil! The Story of Anvil, הדוקומנטרי של סשה ג'רבסי על להקת המטאל אנוויל, הוא קודם כול סיפור של שני אנשים שמנסים להגשים חלום אדיוטי – רוב ריינר (המתופף, לא הבמאי) וסטיב "ליפס" קודלו, שני ילדים קנדים מבית יהודי טוב עם חיבה עזה לרוק כבד, החליטו שזה הגורל שלהם לכרות ברית ולהקים להקה שאיתה הם יסחפו את העולם. זה דווקא התחיל ממש לא רע, הם הוציאו אלבומים שהפכו לקאלט באירופה, ואף עשו סיבוב הופעות גדול ביפן. אבל כשג'רבסי, גרופי גדול של הלהקה משנות ה-80, מגיע לאונטריו לתעד את חיי חברה הלהקה, הוא מוצא את ליפס עובד כנהג חברת קייטרינג ואת ריינר על תקן כולבויניק, מופיעים בשעות הערב המאוחרות מול קהל של עשרות בודדים שעוד שומר להם חסד נעורים.

»» »»

Heima – 2007

מאת: אורון שמיר

בתור מישהו שמגדיר את עצמו כחובב קולנוע, לפעמים אני מרגיש שאסור לי לשנוא סרטים. בטח שלא ז'אנרים שלמים. אבל יצא שפחות נוח לי עם שתי סוגות קולנועיות, מסיבות שונות. סרטים מוזיקליים מרגישים לי כמו שמדע בדיוני מרגיש לרוב האוכלוסיה, וקולנוע תיעודי נדמה לי מזויף הרבה יותר מיצירות מתוסרטות. מה גם שאני צופה בקולנוע כדי לברוח מהמציאות, לא בשביל לקבל מנה מרוכזת שלה. לכן, כאשר ניר גורלי פנה אליי בהצעה לתרום למיזם המבורך שלו, הרגשתי שאין לי מה להציע. דוקו-מוזיקלי הוא למעשה שילוב של שני הז'אנרים הכי פחות אהובים עליי, ואכן ראיתי המוני המונים של סרטים כאלה שממש לא התחברתי אליהם. אבל אז נזכרתי שגם סיגור רוס, אחת המתנות הכי מופלאות של האלים (הנורדים) לאנושות, זכתה לסרט שנעשה עליה. זה קרה בשנת 2007, ולסרט קראו "Heima”. פירוש השם באיסלנדית הוא "בבית", וזו במקרה גם המילה שמתארת באופן המדויק ביותר את ההרגשה שהמוזיקה של הלהקה המופתית הזאת נוסכת במאזינים שלה. »» »»

Monks: The Transatlantic Feedback – 2006

מאת: דנה קסלר

Monks: The Transatlantic Feedback” הוא סרט תיעודי על המונקס, להקה שפעלה בגרמניה בשנות השישים ומנתה חמישה חיילים אמריקנים. מתחילת שנות התשעים נחשבים הנזירים ללהקת קאלט, שהקדימה את זמנה והשפיעה על דורות של מוזיקאים מחוץ לזרם המרכזי. הם לא נראו ולא נשמעו כמו להקת סיקסטיז. הם היו להקה רדיקלית, שלא נותר אלא להתפעל מהתעוזה שלה, אך הסרט גורס שהם כלל לא הבינו מה הם עושים, ובטח ובטח שלא השכילו להעריך את הגדולה של עצמם.

 בין 1945 ל-1992 הגיעו כתשעה מיליון חיילים אמריקנים לגרמניה במסגרת שירותים הצבאי. חמשת החיילים מסיפורנו הגיעו לגרמניה ב-1961 – השנה שבה הייתה הנוכחות האמריקנית בגרמניה בשיאה. בזמן משבר הטילים בקובה – 13 ימים מפחידים באוקטובר 1962, שבמהלכם נראה היה כי המלחמה הקרה הולכת להפוך למלחמה חמה מאוד – ניסו גארי בורגר, לארי קלארק, דייב דיי, אדי שו ורוג'ר ג'ונסטון להדחיק את העובדה שיהפכו מהר מאוד לבשר תותחים אם תפרוץ המלחמה. במקום לדאוג הם השתעשעו בחדר המוזיקה של הבסיס. »» »»

הקליק האחרון – 2013

מאת: סער גמזו

אולי הדבר הכי בולט בסרט "הקליק האחרון" הוא התסריט המעולה והמשחק האמין. לא שיוצרי הסרט, דני דותן ודליה מבורך, ניסו או התכוונו לייצר סרט עלילתי – הם יצאו לצלם סרט דוקומנטרי – כמו שהחיים והמציאות טוו לסרט מסלול שנכתב ביד אמן. אם תחליפו את השפה הדוקומנטרית והאסטטיקה המחוספסת בשפה קולנועית מסחרית, תקבלו דרמה מצוינת על סיפור עלייתה (הקצרצרה) מחדש, וקריסתה (הצפויה) אל תוך עצמה של להקת רוק מיתולוגית. "הקליק האחרון" הוא לא רק רקוויאם, הוא סיפור אנושי רגיש על חברות, יצירה, מחויבות, ועל מצבה של התרבות בכלל ותרבות המוזיקה בפרט.

בשיחת הטלפון שמולידה את ההרפתקה שאליה יוצאים דני דותן ושאר החברים, עובד אפרת מסביר למה לחזור דווקא עכשיו. "את הנושא של לא לעשות כלום קצת מיצינו", הוא אומר לדותן בטלפון. "לפני שיהיה מאוחר צריך לעשות משהו אחד יפה". כלומר, הסיבה לחזור לפעילות היא להשאיר חותם, לזרוח שוב בשמי המוזיקה הישראלית, לייצר אלבום שיציג את הקליק כמו שהם היום. דני דותן נלהב מהרעיון לשחזר את הימים של פעם, אבל כמו שיגיד בהמשך הסרט המתופף עודד פרח – "שום דבר הוא לא כמו שהיה פעם". »» »»

Mark Kozelek: On Tour – 2011

מאת: עידו שחם

"בעיית הסוכן הנוסע" היא בעיה ידועה וקשה לפיתרון במדעי המחשב. לפי ויקיפדיה: "הבעיה עוסקת בסוכן נוסע, שבמסגרת תפקידו עליו לעבור בערים רבות המקושרות ביניהן ברשת כבישים, יש למצוא את המסלול הקצר ביותר אשר מבקר בכל עיר פעם אחת בדיוק". אני מכיר לפחות אדם אחד שישמח לקבל אפליקציה שפותרת אותה – מארק קוזלק.

כפי שהכותרת רומזת, "Mark Kozelek: On Tour" הוא סרט שמכיל כמעט שעתיים שמלווות את מארק קוזלק בסיבוב הופעות באירופה וצפון אמריקה בשנים 2010-2011. הרוקומנטרי מצולם כולו בשחור לבן ונותן הצצה למוזיקאי האניגמטי שלא מרבה להתראיין או להיראות.

זה לא רוקומנטרי על עלייתו ונפילתו של, ולא על סיפורו המופלא של. זה רוקומנטרי על חייו המיוסרים של המוזיקאי העובד, על עוד סיבוב הופעות אחרי 20 שנה של מי יודע כמה, על לארוז את הגיטרה בקייס, ללבוש את המעיל, ולעזוב חדר מלון בעיר אחת לטובת חדר מלון בעיר אחרת. לא חסכו מאיתנו ריגושים – טיסות, רכבות, כבישים, מלונות, ואולמות הופעות – בריפיט. בין לבין המצלמה משוטטת, עם או בלי קוזלק, ברחובות עיר אירופאית או אמריקאית כלשהי. איפה אנחנו נמצאים ומה השעה? מי יודע. מארק קוזלק הוא הסוכן הנוסע שמוכר את מרכולתו מדלת לדלת – מוזיקה מלנכולית שמימית.
»» »»

The Filth and the Fury – 2000

מאת: יוחאי וולף

"אהבתי להיות סקס פיסטול. תמיד אהיה סקס פיסטול".
-סטיב ג'ונס

מבחינתי, אין הבדל גדול בין סרט קולנוע "רגיל", סרט דוקמנטרי "רגיל" וסרט דוקומנטרי מוזיקלי; כולם צריכים לעשות את הדבר הזה, שהוא כנראה הדבר הראשון שמלמדים בשיעורי קולנוע או תסריטאות, וזה- לספר סיפור. כשאני בא לצפות בסרט דוקומנטרי מוזיקלי, למעשה המוזיקה של האמן עצמו לא משחקת תפקיד כל כך גדול, אפילו כשמדובר בתיעוד של הופעה חיה; הסיפור הוא הכל. ובתולדות הרוק, מעטים הסיפורים שמרתקים ומטלטלים כמו סיפורם של הסקס פיסטולס. למעשה, זה סיפור כל כך חזק עד שאותו במאי, ג'וליאן טמפל, בחר לספר אותו פעמיים: הפעם הראשונה היא בסרט שהוא לא בדיוק דוקומנטרי אלא מין ניסיון ביזארי לביים סרט כמו-ביטלסי בשם The Great Rock 'n' Roll Swindle, והפעם השנייה, 20 שנה אחרי, היא הסרט The Filth and the Fury, שיותר נאמן לפורמט של דוקומנטרי מוזיקלי, אבל קצת אחרת. הסיבה שטמפל בחר לספר את הסיפור הזה שוב היא שבסרט הראשון היה מעורב מאוד אמרגן הלהקה והדמות השנויה במחלוקת, מלקולם מקלרן. ב-Fury and the filth טמפל בחר לא לערב את מקלרן כלל ולהציג את הסיפור כפי שחברי הפיסטולס עצמם חוו וראו אותו. הסקס פיסטולס כ"ראשומון". »» »»

The Devil and Daniel Johnston – 2005

מאת: ניר גורלי

בעיני, סרט דוקו-מוזיקלי טוב הוא יותר טוב מאלבום טוב. אלבום, מושלם ככל שיהיה, מספק לנו הצצה נקודתית על היצירה עצמה. דוקו מוזיקלי, כשהוא במיטבו, נותן לנו במתנה את כל מכלול היצירה של האמן. כך מצאתי את עצמי מאזין במשך שבועות לראמונז אחרי צפייה ב-End of the Century, כך 30th Century Man עשה לי סדר בדיסקוגרפיה הבלתי אפשרית והטיפה מאיימת של סקוט ווקר, וכך גם גיליתי את דניאל ג'ונסטון.

אני מודה ומתוודה, אמנים בעלי דיסקוגרפיה ענפה שאני לא מכיר יוצרים אצלי רתיעה. כשאני לא יודע מאיפה להתחיל אני נוטה להרים ידיים מראש (וכן, אני מודע לכמה תבוסתני זה נשמע). לג'ונסטון יצאו 22 אלבומים. וכאן בדיוק נכנס התפקיד של הסרט. את הסרט "השטן ודניאל ג'ונסטון" ראיתי כבר לפני שנים באחד הערוצים בכבלים, אבל באותו זמן צפיתי בו כלאחר יד, בצורה שטחית. כעוד סרט. מעניין, אבל נשכח אחרי שעתיים. לקראת בואו לארץ לפני כמה חודשים החלטתי לנסות ולצלול שוב. הפעם הנקודות התחברו. »» »»